כיום מקובל שכפייה דתית היא תופעה פסולה ופרימיטיבית. רק לכפייה חוקתית יש זכות קיום, אבל הנושא הדתי שייך לבחירה האישית של כל אחד ואחד. דעת תורתנו הקדושה הפוכה מזה. אין החוק אלא חלק מהדת. הכפייה החוקתית, יסודה בכפייה הדתית הכוללת. תורת ישראל לבדה היא החוק הלאומי וכשם שאין חוק בעולם ללא כפייה, כך אין התורה מתקיימת בישראל אלא על ידי כפייה:
תלמוד ירושלמי מסכת נזיר פרק ד: מלקות תורה ארבעים חסר אחת אומדין אותו אם יש מלקין אותו ואם לאו אין מלקין אותו מכות מרדות חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו. תלמוד בבלי מסכת כתובות פרק ט - הכותב לאשתו: א"ל רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה, מאי? א"ל, תנינא: במה דברים אמורים - במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו. רש"י: במה דברים אמורים - דלוקה ארבעים (עי' פי' רש"י בחולין קלב: עוד שם קי: ד"ה כפתוהו). מכין אותו - קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים.
סנהדרין ז משנה א: ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שרפה הרג וחנק וכו'. משנה ד: אלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת האב ועל הכלה ועל הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה והמגדף והעובד ע"ז והנותן מזרעו למולך ובעל אוב וידעוני והמחלל את השבת והמקלל אביו ואמו והבא על נערה המאורסה והמסית והמדיח והמכשף ובן סורר ומורה. ט משנה א: ואלו הן הנשרפין הבא על אשה ובתה ובת כהן שזנתה יש בכלל אשה ובתה בתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו ואלו הן הנהרגים הרוצח ואנשי עיר הנדחת. יא משנה א: אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו וגונב נפש מישראל וזקן ממרא על פי בית דין ונביא השקר והמתנבא בשם עבודת כוכבים והבא על אשת איש וזוממי בת כהן ובועלה. מכות ב משנה א: אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה וכו'. ג משנה א: ואלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אלמנה וגרושה חייבין עליה משום שני שמות גרושה וחלוצה אינו חייב אלא משם אחד בלבד: משנה ב: הטמא שאכל את הקדש והבא אל המקדש טמא והאוכל חלב ודם ונותר ופגול וטמא השוחט והמעלה בחוץ והאוכל חמץ בפסח והאוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים והמפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך בשמן המשחה והאוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב רבי שמעון אומר כל שהוא וחכמים אומרים כזית אמר להם ר' שמעון אין אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להן אף חטה אחת כברייתה: משנה ג: האוכל בכורים עד שלא קרא עליהן קדשי קדשים חוץ לקלעים קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים. משנה ה: הקורח קרחה בראשו והמקיף פאת ראשו והמשחית פאת זקנו והשורט שריטה אחת על המת חייב כו'. משנה ו: הכותב כתובת קעקע כו'. משנה ז: נזיר שהיה שותה ביין כל היום אין חייב אלא אחת וכו'. משנה ח: היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת וכו' היה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת וכו' [ט] היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת וכו'.
סנהדרין מו, א: תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים. והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. וכן ביבמות.
כל זה רשימה חלקית בלבד של מערכת העונשים התורנית, דרכה היו כופים את הדת על העם כולו, ללא יוצא מן הכלל. מסתבר אפוא שהכפייה היא חלק מעצם התורה, כמו להבדיל בכל חוקה עולמית. מה אם כן ההבדל בין היהדות לבין שאר דתות אשר במשך שנות ההיסטוריה הארוכות עד היום הזה, נודעו לשמצה בעקבות שימושם בכפייה דתית, דוגמת האינקוויזיציה הנוצרית ספרדית, מסעי הצלב הנוצרי אשכנזי, ועוד גזירות ושמדות, עד אין חקר. אך שתי תשובות בדבר. אחד הוא שיתר הדתות כופות את שיטתן על כולם ומכריחים את כל מי שבידם, להמיר את דתו ומסורת אבותיו ואומתו בדתם הם. מה שאין כן היהדות, שמעולם לא ביקשה לגייר את כל העולם וכל כפייתה מצטמצמת למחנה היהודים פנימה. דעה זו גורסת שגוי יישאר גוי, אך יהודי חייב להיות ולחיות כיהודי. אסור לו בשום פנים ואופן, להתכחש לסטות להתעלם ולשנות, ממסורת אבותיו המפוארת. הכפייה היחידה האוניברסאלית, שעל פי התורה, היא על קיום שבע מצוות בני נח, שהן חוקים אנושיים בסיסיים שהשכל מחייב אותם ועד היום מקובלות ברוב העולם המתורבת והנאור כחוקי יסוד.
את התשובה נדגים במשל, למי שבנה בית ודר בו שלושים שנה עד שהגיע פולש זר אשר השתלט בכוח על בעל הבית וגירשו מביתו ונכנס לגור שם תחתיו, בתואנה שקרית כי הוא זה שבנה את הבית ושלו הוא. הרי ברור כי בעל הבית האמיתי רשאי להשתמש בכוח על מנת לסלק את העושק מביתו ואם מישהו יבוא ויטען ששניהם שווים, כי גם הגזלן השתמש בכוח להגיע לבית שלדבריו שלו הוא, הרי אין זה אלא מתוך שאדם מן החוץ אינו יודע את האמת ומי צודק, אבל לבעל הבית האמיתי היודע שהוא צודק, אין השוואה בין שימושו בכוח בכדי להשיב את הגזילה, לבין שימוש האנס בכוח על מנת לחמוס ולשדוד את בית זולתו. כך היהודים יודעים את האמת וחיים אותו בליבם, על כן רשאים להשתמש בכוח כדי להשליט את התורה בחיי היהודים, מה שאין כן אותם גויים 'אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר' אינם זכאים להפעיל כוח בהנחלת השקר.
מבחינה אקטואלית, יש לציין שתי תובנות. אחת היא שלמעשה לא קיימת כמעט מציאות של כפייה דתית במדינת ישראל אלא ניסיון לשמר את הסטטות קוו בשיטה דמוקרטית לגמרי או כגון חרם צרכנים מגזרית אשר אין לו כל שייכות לכפייה דתית, שהרי זכותו הדמוקרטית של כל אדם או קבוצת בני אדם, לבחור מה מתי וממי יקנה ולא יקנה. שנית, שלמרות כל האמור לעיל בשבח הכפייה הדתית על פי התורה, הנה אין זה נוגע כל עיקר למדינת ישראל. בניגוד לסברת איזה טועים, אין האידיאולוגיה החרדית שואפת כלל למדינת הלכה. זוהי טעות של מחנה הדתי לאומי, המעניקה למדינה משמעות דתית משיחית הזויה וממילא חותרת למדינת הלכה. ברם מנהיגי החרדים אינם מייחסים למדינה כל ערך דתי, קל וחומר ערך משיחי הזוי. גדולי ישראל הללו, לא מאמינים באפשרות ריאלית של מדינת ישראל הלכתית ואף לא בתועלת של כפייה דתית כל שהיא במסגרת המדינה. המדינה נולדה בחטא ואין לה תקנה. מנהיגות זו על כל הנוהים אחריה, מחכה וממתינה בסובלנית, לביאת קיצה של מדינה זו ולניו אייג' האמיתי שיתפתח אחריה. אז תעלה התורה לשלטון 'והיה השם למלך על כל הארץ'.
